<h1>שבלי הלקט דין כלאי בגדים סימן מ"ד</h1>
<h2>דף כז:</h2>
בספר הישר, קשיא לי, הא דאמרינן במסכת ביצה [ט"ו ע"א] ומייתי לה ביומא [ס"ט ע"א] ובמסכת תמיד [כ"ז ע"ב], בגדי כהונה שאני דקשין הן, דהא אמרינן במסכת ערכין [ג' ע"ב], הכל חייבין בציצית, כהנים לויים וישראלים, ופרכינן, פשיטא, ומתרצינן, כהנים איצטריכא ליה, מהו דתימא כהנים הוא דאישתרי כלאים לגבייהו כו'. הא שמעינן מהכא דיש בו משום כלאים, ותו אמרינן שאני בגדי כהונה דקשין הם אבל הצעה דהיא מדרבנן קאמר דלא גזרו אלא ברכין, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש, שריא, וכן צררי דפשיטי בחיקו שקשין הם ואינן שוע טווי ונוז ולבישתן דרבנן, והקשין לא גזור בהו רבנן אלא בלבישתן אם הן כעין לבדין ולא בהצעתן אם הם אפילו שוע טווי ונוז, לפיכך לבישת נמטא [גמדא דנרש מותרת] דלא עבוד רבנן תקנה בקשין, כדאמרינן [ערובין ס"ג ע"ב] במילי טובא במילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן, גם גבי כלאים אין לבישה בקשין, והיינו טעמא דמרדעת דחמור [כלאים פ"ט מ"ד], דאפילו ברכין מותרין, כדאמרינן [נדה ס"א ע"ב], בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור הא בידוע מותר. וכן בטפיטין של סוס, וכן בכרים וכסתות דאיכא מידי טובא דלא גזרו בהו רבנן. וכובעין של לותיר מותרין הן, דקשין הן, והם נמטא גמדא דנרש, דאינן טווי ונוז דקשין הם אפילו העלאתו מותרים דלא גזרו בהו רבנן כדפרישית.
והצעת הקשין מותרת לכתחילה, שכיון שאינם בני חימום לא גזרו חכמים בהצעתן, כדאמרינן גבי בגדי כהונה פרק בא לו, [יומא ס"ט ע"א] ובמסכת תמיד, [כ"ז ע"ב] שהיו מניחין אותן תחת מראשותיהם ולא גזרו בהם חכמים מפני שהם קשין, ואע"פ שהצעתן מותרת לכתחילה לבישתן אסורה מדאורייתא, כדאמרינן בפרק קמא דערכין [ג' ע"ב], דכהנים אשתרי כלאים לגבייהו, ודוקא בעידן עבודה אבל שלא בעידן עבודה אסירי, אלמא שלא בשעה אע"ג שהן קשין יש כלאים בלבישתן. וכן הקשה ר"ת ז"ל ותירץ בספר הישר, דהעלאתן אסורין מן התורה והצעתן מותרת לכתחילה ולא גזרו בהו רבנן. ונראה לי שזהו טעם הדבר, שהלבישה היא, פעמים לחמם, פעמים לכבוד, פעמים להגן מפני החמה ומפני הצינה, הלכך, בגדי כהונה אע"פ שהן קשין ואין בהם חימום יש בהם כבוד, והלכך לבישתן אסורה מן התורה, אבל ההצעה שלא נאסרה אלא מדרבנן, לא גזור רבנן אלא ברכין שעשויין לחמם אבל בקשין לא, ומשום הכי האי נמטא גמדא דנרש שריא, ודוקא להצעה אבל [לא] ללבישה, אע"פ שהלבדין אינן אסורין אלא מדרבנן מפני שאין בהן שוע וטווי ונוז אלא שוע לבד, כך אמרו בקשין כמו ברכין, שכיון שאילו היה בהן שוע וטווי ונוז היו אסורין מן התורה כדילפינן מבגדי כהונה, השתא שהן שועין בלחוד אסורין מדרבנן. וכך פירש רבנו שלמה זצ"ל ביום טוב, [ט"ו ע"א] בקשין, בגדים קשין שאינן מחממין מותר לשכב עליהם, ובנמטא גמדא דנרש שריא, פירש, לשכיבה. אבל ר"ת פירש בספר הישר דנמטא גמדא דנרש אפילו בהעלאה מותרין דכיון דאיסורן ברכין אינו אלא מדרבנן בקשין לא גזרו. ואין נראה לי, דכיון שהלבישה לא בדרך חימום בלבד נאסרה אלא אפילו לכבוד, כדילפינן מבגדי כהונה, כך הוא איסורא דרבנן בקשין כמו ברכין כדפרישית. ואין לחלק אלא בהצעה שלא אסרוה אלא בדרך חימום. ומאי דאמרינן התם ביום טוב ערידלין אין בהן משום כלאים, אין לפרשם שהיו עולין על גב הרגל, אלא תחת כפות הרגלים היו עושין אותן, שאם היו עולין על גב הרגל אע"פ שאין בהם חימום אלא להגן עבידי, כיון שדרך העלאתן בכך אסירי, שכל לבישה אסורה ואע"פ שעשויין להגן. וכן מוכח פירוש רבינו שלמה, שלמטה מן הרגל היו והצעתן של קשין אע"פ שבשרו נוגע בהן שריא, וליכא למיגזר בהו שמא יעלה על בגדו דהא לא להתחמם עבידי.
ולהרב ר' ישעיה ז"ל מצאתי, מאי דכתב מר שהתירו כלאים של כרים וכסתות, וראייתם ממתניתין דמסכת כלאים [פ"ט מ"ב], הכרים והכסתות אין בהן משום כלאים, וטעמא משום שאינן בהעלאה, ומה שאנו אומרים בפרק בא לו [יומא ס"ט ע"א], לא יעלה עליך אבל אתה רשאי להציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תיכרך לו נימא על בשרו. התם כלאים גמור שהוא אסור מן התורה, כגון מלבוש שדרכו בהעלאה, בין מלאין בין ריקנין. נראה לי, שיפה חלקו ונתנו טעם, דכרים וכסתות אין דרכם בהעלאה, דודאי קשיא מתניתן דכלאים למתניתא דתניא, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כו', וגם למאי דאמרן משום קהלא קדישא דירושלם, אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם, ואין לומר דמתניתן דכלאים דין תורה קאמרה, אבל לעולם ההצעה אסורה מדרבנן, דכל מידי דהוה אסור מדרבנן לא הוי תני בהו אין בהם משום כלאים, דמשמע דלכתחילה הן מותרין ואין לו להזהר אלא שלא יהיה בשרו נוגע בהן, גם אין לומר דתנא דכלאים אית ליה מאי דתניא שמא תיכרך לו נימא על בשרו ומשום הכי קתני שלא יהיה בשרו נוגע בהן, אלא דמפסיק מידי כדאמרינן בשלהי פרק קמא דיום טוב [ט"ו ע"א], אבל לית ליה דקהלא קדישא דאסרו אפילו עשר מצעות זו על גב זו, דאם כן, כי מקשה תלמודא על מאי דתנן התם ביו"ט משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין אע"פ שיש בהן כלאים. כלאים למאי חזי, וכי תימא חזי למימך תותיה, והתניא, לא יעלה עליך כו' עד וכי תימא דמפסיק מידי ביני ביני, והאמר ר' שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי א"ר יוסי בן שאול משום קהלא קדישא דירושלם אפילו עשר מצעות וכו'. ואם איתא, לישני ליה, דהאי תנא לית ליה דקהלא קדישא דירושלם ו[כ]דתנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם, אלמא כי מפסיק מידי שרי, אלא לאו שמע מינה, ליכא מאן דפליג על קהלא קדישא דירושלם ותניא דכלאים כרים וכסתות דוקא נקט מפני שאינן בהעלאה, אבל לעולם כלים דבני העלאה נינהו אפילו עשר מצעות זו על גבי זו והם מלמטה אסורין משום קהלא קדישא והתם ביום טוב דמוקי לה בקשין ה"ה דהוה מצי לאוקומה בכרים וכסתות דלאו בני העלאה נינהו, אלא רבותא נקט, דגם בקשין מיתוקמא דאין צריך ליזהר שלא יהא בשרו נוגע בהן. אבל מיהו, מה שאמרו דכרים וכסתות מותרין בין מלאים בין ריקנים זה ודאי אינו (כלאים) [כלום], דאע"ג דלאו בני העלאה נינהו מ"מ איסור דרבנן יש בהעלאתן, ומשום הכי תני, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, ומשום הכי מחלק נמי הירושלמי [כלאים פ"ט ה"א] בין מלאין לריקנין, ובין נתון על גבי מטה לנתון על גבי אצטיבא, שאם יהיו מלאים יהא גופו שוקע בהן ויעלו עליו, או אם היו על גבי מטה שהיא מסורגת בחבלים וישקע גופו בהן ויעלו עליו, ומרדעת של חמור נמי שריא למרכב עלה ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בה, כדתני גבי כרים וכסתות, אבל להעלותם עליו אסור מדרבנן, ומשום הכי קתני [פ"ט מ"ד] לא יתן את המרדעת על כתפו אפילו להוציא עליה את הזבל.
להרב ר' אברהם ב"ר דוד זצ"ל, אודיעך מה שבעיני מענין כלאים. דודאי כלאים דאורייתא שוע טווי ונוז כולהו כחדא בעינא כדאמרינן במסכת נדה, והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. וזהו פירוש שוע טווי ונוז, צמר ופשתים מנופצים ומעורבים ביחד וטוה אותם ביחד, ומאותו טווי אורג בגד וזהו בגד כלאים שעטנז, אבל אם אינם ביחד שוע טווי ונוז אינו מן התורה אלא איסורא מדרבנן וגדר גדול שגדרו בכלאים. ומשכחת לה שוע לחודיה שאסור מדרבנן, כגון הלבדין שאמרו במסכת כלאים [פ"ט מ"א], הלבדין אסורין מפני שהן שועין. וטווי משכחת לה בלא נוז, כגון שנפץ ומערב הפשתן והצמר וטוה מהן משיחה לקשור בהן מתניו ואין בו נוז שהוא ארוג. ונוז לחודיה משכחת, שטוה הפשתן בפני עצמו והצמר בפני עצמו וארגן. וכל אחד ואחד מאלו מדרבנן אם לא יזדמנו שלשתם בבת אחת. ולשון שוע מלשון וטח את הבית, דמתרגמינן [ויקרא י"ד] וישוע ית ביתא, ולשון נוז הביא הרב רבינו האי גאון זצ"ל ראיה שלשון נוז חיבור הוא, כדאמרינן [חולין נ"ד ע"ב] ואי איפסק ניביה טרפה, ומשמע הגירסא שלו ניזיה הוא, ובגירסא שלנו ניביה כתוב. והקושר כמו כן הוא כלאים דאורייתא, שאדם קושר חוט של פשתן בחוט של צמר דאורייתא הוא, ומוכחא מילתא הא דאמרינן בפרק התכלת, [מנחות ל"ט ע"א] אמר רבא, שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן אמאי איצטריך קרא למישרי סדין בציצית, פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חבור, אלא לאו קשר העליון דאורייתא הוי. ולא תעלה על דעתך דקשר של קיימא בעינן כדבעינן בקשר של שבת, דאפילו בקשר שאינו של קיימא אסור, כדאמרינן פרק במה בהמה יוצאה [שבת נ"ד ע"א] ובלבד שלא יכרוך, אמר רב אשי לא שנו אלא לענין כלאים, ומסקנא. אלא כלאים דחבלים, והא אנן תנן [כלאים פ"ט מ"י] התוכף תכיפה אחת אינו חבור. לעולם כלאים דחבלים ואימא ובלבד שלא יכרוך ויקשור. למדנו מזה שאפילו שאינו של קיימא מאחר שהוא קשור יחדיו קרינא ביה וחשוב הוא כשעטנז. ולענין תפירה, כגון חתיכה של פשתן וחתיכה של צמר שתפרן זה בזה, או שתי חתיכות צמר שתפרן בחוט פשתן, מספקא אי דאורייתא אי דרבנן, אבל בדרבנן ליכא לספוקי, ונראה שהוא מן התורה, מן הקושיא שהקשה רבא פרק התכלת [מנחות ל"ט ע"א], למאי איצטריך קרא למישרי סדין בציצית, פשיטא דתוכף תכיפה אחת אינו חבור, מכלל דאם עשה שני ראשיה לצד אחד אפילו מן התורה הוי חבור. ופירוש תוכף תכיפה אחת כך, אם מחבר אדם במחט חתיכה של פשתן וחתיכה של צמר אינו חבור ולא עבד כלום, ומאיליו הוא נשמט. אבל אם עשה שני ראשיה לצד אחד, שהחזיר המחט פעם שניה הוי חבור. ועיקר דבר זה במסכת כלאים [פ"ט מ"י], ואין לי כח להתיר כרים וכסתות וברדי"ש אם אינן קשים, ומה הם הקשים שהתירו רבותינו, מי יכול לומר אלו דברים רכים ואלו דברים קשים. וכל תפירות העורות בין מכוסות בין אינן מכוסות ותפר מקצתן בחוט פשתן ומקצתן בחוט צמר, הוא אסור מטעם המשנה [פ"ט מ"ט] שאומרת, לא יקשור אדם סרק של פשתן בשל צמר לחגור בו מתניו, אעפ"י שהרצועה באמצע. והאבנט והשנצים שמחברין המכנסים עם הזוגות, איני נוהג בו היתר, ולימדנו אחד המיוחד בראש חבורתינו המדקדק אחרינו, לעשות תקנה לשנצים, ליקח רצועה קטנה עם השנצים ולקשור במתניו על המכנסים ולקשור עם הזוגות. ואחזור עוד על הכלאים, ממה ששאלת על מי שתופר בגד פשתן בפי הגלימא כדי שלא יקרע, נשאל על זה לרבנו יצחק אלפסי זצ"ל, והכי שאילו מקמיה, כגון אלו המשימים בגד של פשתן באלגופרא, אסור או מותר, ואסר להו.
מה ששאלת, על מה שמכניסין צמר מנופץ בין עליון לתחתון ותופרין אותה, נוטה הדעת להיתירא, דהצמר אינו לא שוע ולא טווי. ואך לא נראה לי, שהוא דומה ללבדין שהם שועין ואסורין, וכמו כן, המרדעת שקורין ברד"ש הרי שנינו בברייתא [פסחים מ' ע"ב], בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי, ולא יעשנו מרדעת לחמור. ואם תאמר, להכי לא יעשנו מרדעת לחמור דבגד הוא, ודילמא מינשי ומימליך ולביש ליה או מתכסה בו כי היכי דאמרינן לא ימכרנו לגוי דילמא הדר ומזבין ליה לישראל, ותרצה לסמוך על המשנה [כלאים פ"ט מ"ב] שאומרת, הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. מאן לימא לן, דילמא משנתינו מדאורייתא, אבל מדרבנן אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהם אסור, לא שנא כרים וכסתות, ולא שנא שאר בגדים, שאילו לא למדנו ר' יוסי בן שאול משום רבי ומשום קהלא קדישא דירושלם אפילו תחת עשר מצעות אסור, מן המשנה לא למדנו, ובפרק ראשון של מסכת יום טוב [ביצה י"ד ע"ב] כאשר מקשה התלמוד, וכי תימא חזי למימך תותיה והתניא לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תיכרך לו נימא על בשרו, וכי תימא דמפסיק מידי ביני ביני, והאמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם, הכא במאי עסקינן בקשין וכו', מאי טעמא לא שני ליה בכרים וכסתות אם איתא דכרים וכסתות מותרין אפילו מדרבנן. אלא נראה, דאותה משנה בדאורייתא שנויה או על דרך שמא תכרך לו נימא על בשרו ולא על דרך אפילו עשר מצעות זו על זו אסור מדרבנן.
